דף חלק.
התחלתי לכתוב בלוג. אכתוב על ההתנהלות שלי בעודי מתמודדת עם קושי נפשי, בתוך עולם העבודה.
לפני כשנה וחצי סיימתי עבודה ככותבת תוכן במקום שהיה גם מקום עבודה מוגן למתמודדים עם קושי נפשי. מקומות כאלה הם לא רבים. בעיקר ברובם, לא איכותיים בסוג העבודה המוצעת בהם (מפעלי אריזה, מפעלי ייצור, עמדות מכירה בקניונים, בתי קפה פשוטים). קשה להשיג מקומות כאלה שהם גם בית, גם נותנים את התנאים שצריך כדי לשרוד את הקשיים שקיימים בגלל המגבלה הספציפית שלי: איחורים בזמן ההגעה, לא להגיע בבוקר, או לחטוף חרדה לא עלינו באמצע היום.
מצד שני המשכורת היא כזאת שבדיוק שהחזיקה אותי באזור הנוחות, והייתי שבויה במלכודת דבש. כעין כלוב זהב: מצד אחד נוח מידי וטוב מידי, מצד שני – לא בעולם האמיתי ובלי אפשרויות קידום טובות.
היתה תקופה ששאלתי את עצמי למה לא להמשיך לעבוד באותה עבודה כזאת לכל החיים? הכוונה – במקום לעבוד במקום עבודה רגיל וכל פעם ליפול בתפקוד, או ליפול למשבר בחיים, ואז לא לקיים עבודה כסדרה. במקום זה: לעבוד לאורך זמן מאוד ארוך, במקום אחד שמאפשר תפקוד בינוני ומעלה ובלי יכולת התפתחות כלכלית, לא תפקודית, ולא מה שנקרא בשפה המקצועית, התפתחות שיקומית.
אומר שגם בתוך תקופת הכתיבה היו לי נסיונות להתפתחות אישית בשביל לעבוד יותר טוב. למשל, הלכתי לקואוצ’ר לאורך כ-8 מפגשים (יקרים), רק כדי לפתור את קונפליקט ה”לקום או לא לקום” שיש לי עוד מתקופת התיכון. תוך כדי איחורים וחיסורים כרוניים, ניסיתי לקחת אחריות על החלק הזה שלי ביום. היו לי גם נסיונות לעבוד במקומות אחרים יותר רווחיים ולא הצלחתי להתמיד.
ואז הגיח לו משבר מתוך טראומה פנימית קדומה ואישית, שלא ארחיב עליה בינתיים, חוץ ממה שאומר כאן:
מקום העבודה שלי עבר שינויים בהנהלה, שהקשו עליי.
ואני יצאתי למסע נפשי. בתוך המסע, במשך כעשרה חודשים עברתי ברוח ופניומיותי במקומות צרים כמו נקיקים בסלע, ובמקומות פתוחים כמו שדה רחב ידיים או נהר עמוק, וזה הגמיש אותי – נפשית וסביבתית.
אחרי כ-8 חודשים של בטלה מבחינת עבודה (אמנם עם קורס בתחום שעניין אותי ובטח עוד אכתוב עליו), חזרתי לעבודה בליווי מסגרת שנקראת “תעסוקה שווה”*. חיפשנו את הדיוק שיתאים למסגרת העבודה המוגבלת שרציתי (לעבוד יומיים שלושה בשבוע).
הלכתי לראיונות, וגם עברתי תקופת ניסיון אחרי ראיון. זה היה ניסיון לעבוד בקונדיטוריה בייצור מאפים (עם מה שראיתי שם, חזרה בי ידיעה כמה מלוכלך לאכול בחוץ) וזה היה לי קשה פיזית. אני אישה חזקה, אבל זה היה קשה.
הגעתי לראיון בעבודה הנוכחית. בראיון בו המנהלת הישירה שלי והמראיינת “קלטה עליי” שאני מתמודדת ולא, לא היתה לה בעיה עם זה. היא לא שאלה אם יש לי מוגבלות מסויימת. אלא איך זה שלא עבדתי שנה שלמה בשום מקום, עם רצף עבודה ארוך לפני כן ואני סיפרתי על המשבר שהייתי בתוכו במשך השנה שעברה. המנהלת סופר מתחשבת ומבינה, ומקום העבודה הזה (גם כבר מתוך היכרות איתו) מתחשב ומבין, ומאוד מעודד אפשרויות גמישות בעבור העובדים.
בעבודה אני מאיישת עמדה במחסן שאנשים פרטיים ועסקיים מגיעים אליו עם הזמנות כדי לאסוף אותן.
אז על העבודה הזאת אכתוב, בתקווה שאתפתח בתוכה.
אסכם בזה שאומר, שלא ברור מאליו לעבוד בעבודה שבה אני גברת לעצמי. שאני לא נסמכת על מסגרת לצורך תעסוקה של אנשים עם לקות דומה לשלי, ועם שכר פחות ממינימום על עבודה שוות ערך לכל מקום אחר.
זה לא מובן, לקיים שגרת עבודה.
זה לא מובן מאליו שמעריכים אותי על עבודתי.
זה לא מובן לקבל את התלושים הכי גבוהים שקיבלתי בחיי (עדיין פחות ממשכורת מינימום. גם על זה מי היה מאמין).
וזה לא מובן להתחיל לכתוב על זה.
אם קראתם עד כאן והסתקרנתם, מוזמנים ומוזמנות לסמן “עוקב” ולקבל את העדכונים על בלוג חדש שיוצא למייל שלכם, ואם מתחשק לכם לפרגן ולהעביר את התוכן לאדם קרוב או רחוק שזה רלוונטי עבורו, או קבוצת אנשים, שזה רלוונטי עבורם, יותר מאשמח אם תפיצו את הבשורה.
הערה: אני כותבת בכוונה תחת שם עט, ולא בשמי האמיתי, מתוך שלושה רצונות. קודם כל, ברור לי שלא אוכל להיות כנה אם יכירו את הכתיבה שלי במקום העבודה או יידעו שזאת אני. הדבר השני הוא לאפשר לעצמי מעוף כתיבה, לא של המצאת סיטואציות, אלא של עומק הבנה. ברור לי שאם אהיה שבוייה בדמות שבה אני עובדת במקום העבודה שלי האמיתי, לא אוכל לראות “מעבר” לסיטואציה ולהבין תובנות חדשות. הדבר השלישי והאחרון, הוא שאשמח בהמשך הדרך לאפשר לחברים אחרים עם מוגבלויות, ממוגבלויות שונות, להצטרף אליי ולהכניס לאתר את הבלוג הפרטי שלהם, ורציתי לאפשר להם, לעשות זאת, לבחירתם, בעילום שם או בשמם האמיתי.
*מי שמתעניין בשירות של “תעסוקה שווה” מוזמן לכתוב ברשת, ולחפש. זה שירות ממשלתי, שנותן סיוע במציאת והחזקת עבודה למי שמוכר בביטוח לאומי ב20% נכות כללית ומעלה. בהמלצה שלי. תמיכה ברמה מאוד גבוהה.