אני שרון, בת 40 בשנה הבאה (2025), מתמודדת עם קושי נפשי החל משנות ה-20 המוקדמות. עברתי דרך מקומות לא קלים – בתי חולים ל”חולי נפש” בהם חוויתי חוויות טראומטיות, דרך תחושת חוסר אמון במערכת שהכי הייתה אמורה לעזור לי, מערכת בריאות הנפש. בשנות ה-20 המאוחרות הגעתי למקום שיקומי יוצא דופן בגליל שם מצאתי את בייתי, ועד היום אני מקבלת מהם שירות של ליווי פרטני. לאורך השנים ידעתי למצוא את העזרה וה”קביים” שידריכו אותי ויתמכו אותי. ידעתי לבקש את העזרה, ידעתי גם לכוון כיצד אני רוצה לקבל אותה. הייתה לי מודעות גבוהה לעצמי, למצבי ולכך שמבחינתי האבחון של הקושי הנפשי שלי הוא חד משמעי ולא משתמע לשתי פנים (למרות שיש אנשים קרובים שחולקים עליי). הכוונה שהאבחון לא משתמע לשתי פנים היא שאצטרך להתמודד איתו לאורך כל החיים. האמת היא, שכבר למדתי לחיות עם זה. אני חיה בזוגיות כבר הרבה שנים, בקשר חיובי וטוב עם המשפחה שלי (הורים, אחים, בני דודים…). ניסיתי לאורך השנים לעבוד במקומות “רגילים” (להבדיל ממקומות מונגשים או מותאמים). החל מעבודה בתחום המזון, הסברה, עבודה כמוכרת, עבודה ככותבת תוכן מקצועי אקדמי (למדתי תואר). כמו כן ובהמשך לזאת בחלק הגדול של שנות ה-30 שלי עבדתי במה שנקרא “מפעל מוגן”: מסגרת שמטרתה שיקום תעסקותי. המקום הזה נועד לתת מענה למקומות עליהם מישהי או מישהו עם מוגבלות “צריכים לעבוד עליהם” (למשל כמו שאני הייתי צריכה לעבוד על האיחורים שלי…), על עבודה מול סמכות, על השלמת משימות בצורה טובה, על הכרת הטוב למקום העבודה שהוא מכיל ומקבל אותם גם כן. היום אני עובדת במסגרת רגילה וללא אותו המפעל המוגן שהיה חלק ניכר מחיי בעשור האחרון, משתדלת להיות חלק שותף ותורם שם ולהגדיל ראש. תשמעו על הקורות אותי שם בבלוג איך ביקשתי חופשה, התעקשתי על ימי משמרת, ומה עשיתי כשהיתה לי קולגה מציקה.
