על תכלית אישית, ומציאת משמעות בעבודה בעיקר בזמני מלחמה

זאת סוגייה שאני יודעת שכבר מתייחסים אליה “שגרה בצל מלחמה”.

כשאני בעבודה בזמן הזה של מלחמת 7 באוקטובר, רואים על חלק מהאנשים ממש שהם עוברים עניינים.

בגלל שהתפקיד שלי כרוך במתן שירות, וחלק מהאנשים באים מזוהים עם המאבק לשחרור החטופים עם סיכה, שרשרת או צמיד, וגם המבט בעיניים מסגיר לילות ללא שינה בחלק מהמקרים.

הגיעו אליי משפחה שרוצים לקנות הרבה דברים לבית חדש שהם כבר ממש נכנסים אליו, אבל עדיין מציינים שהם מנחל עוז.

הגיע אליי אב לחייל בעזה, שאומר, שהוא לא מבין מה הוא עושה פה, והלב לא נותן לו מנוח ורגע הוא פה ורגע הוא שם ולא ישן בלילה, אדם לא מבוגר, אולי בן 50+. מבינים שהבן שלו בחוד החנית, ומי יודע איפה הוא ביום או בלילה. הגיעו אליי זוג שנראו סבא וסבתא בני 80+ עם כובע טמבל ומשקפי שמש שהם גם אופטיים. בדיוק השמיעו חדשות בחלל המקום על אסון של נגמ”ש שהתפוצץ עם חייליו בפנים, האישה שאלה אותי “מה יהיה???” והתחילה לבכות עם דמעות. אמרתי לה שצריך הרבה אמונה. היא אמרה “אמונה במי? במי שלא עצר את מה שקרה ב7.10 ?!”, אמרתי שאני מאמינה ושזה חשוב להאמין. אז היא אמרה שגם בשואה לא היה אלוהים. לא המשכתי בשום טיעון. הנהנתי ואמרתי שאני מבינה.

אם להרחיב את נושא האמונה והאמונה הפרטית שלי.

אני מאמינה שלחיים יש תכלית, אך ורק במידה והאדם יוצק לתוכם כזאת. הכוונה – יכול להיות אדם שהוא לצורך העניין כוורן של דבורים במשק ביו-אורגני. כל מהות חייו, פרט למשפחה, פנאי וכו’ היא העבודה עם דבורים, אולי הוא הרחיב לעשות והוא כבר מלמד אנשים אחרים על כוורות ביו-אורגניות. אז המהות של חייו כך אני מאמינה היא הדבורים, ומה שקשור בהם, הקשר לטבע, לצמחים, לחי המזיק ומפרה (אם יש כזה) את הדבורים.

גם למלצרית בבית קפה יכולה להיות אחלה תכלית לחייה, היא משרתת אנשים, ודואגת שיהיה להם הכי נוח, טעים, נעים ואפילו מפנק. בעזרת כלים כמו – שאילת שאלות מכוונות בזמן ההזמנה, המלצות בהתאם לצרכים שונים כמו חלב מסויים, ללא גלוטן, טבעוני, צליאקים אפילו. או שאילת “הכל בסדר?” כנה מהלב שרואה את הלקוחות, וגם קשר עין עם הלקוחות שצריכים את עזרתה, במתן חשבון, מפיות, קיסמים, ומה לא.

היא ומנהל.ת המשמרת ומנהל.ת בית הקפה, הם כולם אחראים שיהיה ללקוח.ה נעים וטוב, אבל בעיקר היא תקיים זאת בפועל (מכירה את זה בעיקר מהצד ששותה קפה כן… :-).

אז פתחתי סוגרים על נושא עבודה, אמונה ותכלית.

ואני ממשיכה.

בעיני כמו שכתב לפני ויקטור פרנקל “כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי”, וגם: “אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות”. (שם)

והכוונה היא בפשר החיים מהו?

אני מאמינה שתכלית יכולה לבוא מהמון כיוונים ושהיא מעצם טבעה:

1. מייטיבה עם העולם והאנשים אחרים (או לפחות לא מרעה בשום דרך).
2. שהאדם בחר אותה או שעם השנים הבין שהיא “תפורה” עבורו.
3. שלא מרעה לאדם עצמו (התמכרות לדוגמא היא לא תכלית, למרות שהיא גוזלת משאבים דומים של עשייה ותשוקה בעולם).
4. יכולה להיות חמקמקה מן העין לעתים, למרות ש”עמוק בבטן” מבינים שהיא היא הדבר שעליו אנחנו רוצים/צריכים לפעול בעולם.
5. יש דרגות תכלית שונות: יש מלצרית שהפכה למנהלת משמרת (במדינה אחרת שבה רצתה לגור, ושם השכר מאוד הולם את התפקיד שלה), ויש גננת בגן ילדים, שעם שנות עבודתה פרשה, הפכה לעובדת סוציאלית, פסיכולוגית.

אז אני חוזרת לתכלית ואיך היא קשורה לעבודה בזמן מלחמה.

בזמן מלחמה, אני לא חושבת שזה זמן לתת “עצות מועילות” או לשפוט את מי שעובר כל מה שעובר. בכלל אני חושבת שעדיף לשמור על שתיקה, מאשר לחלוק את המחשבות האישיות שלי על הסיטואציה עם לקוחות גם שלא במלחמה.

אז התחלתי בסיפורים על משפחה שהגיעה לרכוש אביזרים לבית שהם גרים בו כעת ועדיין ציינו שהם גרים בנחל עוז בשיחה איתם ופשוט שתקתי ובשתיקתי כיבדתי אותם, ועוד על האבא שהבן שלו בעזה ואין לו יום ולא לילה (שאל מולו אמרתי אני כל כך מבינה, והנהנתי ועשיתי תנועה של “מה לעשות” עם הידיים בשיקוף לתנועות שהוא עשה) והזוג המבוגר בעלי כובע טמבל ומשקפים מיוחדים שאיתם כאמור דיברתי על אמונה. מול כולם יש לי תפקיד, ועל כולם אני חומלת כעת בזמן המלחמה. בעיקר בסיטואציה בה אני פוגשת אותם, אבל גם אחר כך כשאני הולכת הביתה ונזכרת במשמרת שהיתה לי. למרות שאין לי קשר לאנשים האלה, והם בין מאות שראיתי באותו היום.

יש לי תפקיד מולם. תפקיד מוגדר-מתן שירות, ותפקיד לא מוגדר- מתן שירות מהלב.

ומכאן אני שואבת את התכלית שלי הפרטית – תפקיד רשמי עליו אני מקבלת כסף והתכלית היא אחריות למתנהל סביב העמדה שלי. וגם תפקיד לא רשמי של להבין ולתת מילה טובה/הנהון/הבנה שהם לחלוטין נגזרת של האישיות שלי ומה שאני מביאה למקום העבודה.